<h1>סמ"ג עשין סימן קכ"ז</h1>
<h2>דף לד.</h2>
מצות עשה שיגלח נזיר על הקרבן כשישלים נזירותו או כשיטמא שנאמר (במדבר ו' ט') וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו (ע"פ רמב"ם מנין המצוות עשה צ"ג והקדמת הלכות נזירות). למדה תורה כי ימות מת באהל שהוא בא עליו, בפתע פתאום פתע זה אונס פתאום זה שוגג ויש אומרים פתע פתאום דבר אחד הוא מקרה של פתאום, ביום טהרתו ביום הזאתו או אינו אלא בשמיני שהוא טהור לגמרי תלמוד לומר ביום השביעי אי ביום השביעי יכול אפילו לא הזה תלמוד לומר ביום טהרתו (רש"י).
<h2>דף מד:</h2>
וכן הסדר, מזה עליו ביום השלישי ובשביעי ומגלח שער ראשו בשביעי וטובל בשביעי אחר ההזאה כדרך כל טמא מת ומעריב שמשו ומביא קרבנותיו בשמיני (לשון רמב"ם נזירות פ"ו הי"א). וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה [אל הכהן] אל פתח אהל מועד, ביום השמיני להוציא יום השביעי או אינו אלא להוציא התשיעי קבע זמן לקרבין וקבע זמן למקריבים מה בקרבין הכשיר שמיני ומשמיני והלאה אף במקריבין הכשיר שמיני ומשמיני והלאה, ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש [וקדש את ראשו ביום ההוא, והזיר לה' (כל) [את] ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. פירוש מאשר חטא על הנפש] שלא נזהר מטומאת המת ר' אלעזר הקפר אומר שציער עצמו מן היין, וקדש ראשו לחזור ולהתחיל מנין הנזירות כבתחילה, והימים הראשונים יפלו ולא יעלו מן המנין (במדבר ו' י'—י"ב ורש"י). מאימתי יתחיל למנות משיביא חטאתו אבל עולתו ואשמו אין מעכבין אותו מלמנות (רמב"ם שם הי"ב).
<h2>דף מה.</h2>
וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו אל פתח אהל מועד, יביא אותו יביא את עצמו זה אחד משלשה אתים שהיה ר' ישמעאל דורש כן, כיוצא בו והשיאו אותם עון אשמה את עצמם וכיוצא בו ויקבר אותו בגיא הוא קבר את עצמו (במדבר ו' י"ג ורש"י). והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים [אחד] לעולה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים, וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחין בשמן ומנחתם ונסכיהם, והחלות והרקיקין יהיו עשר מכל מין ומין (שם י"ד—ט"ו ורש"י) ובכל העשרים לא יהיה כי אם רביעית שמן הלכה למשה מסיני (ע"פ רמב"ם נזירות פ"ח ה"א). ומנחתם ונסכיהם של עולה ושלמים לפי שהיו בכלל ויצאו לידון בדבר החדש שיטענו לחם החזירם לכללם שיטענו נסכים כדין כל עולה ושלמים (פירוש רש"י עה"ת שם). והקריב הכהן לפני ה' ועשה את חטאתו ואת עולתו, ואת האיל יעשה זבח השלמים לה' על סל המצות כלומר שישחט את השלמים על מנת לקדש את הלחם, ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו, של איל (שם ט"ז—י"ז ורש"י). וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו ולקח [את] שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים, יכול יגלח בעזרה אמרת הרי זה דרך בזיון אלא כך הפירוש וגלח הנזיר לאחר שחיטת השלמים שכתוב בהן ושחטו פתח אהל מועד (שם י"ח ורש"י). והיכן מגלח שערו בעזרת נשים בלשכת הנזירים שהייתה שם בקרן מזרחית דרומית ושם מבשלין שלמיהן ומשליכין שערן באש (רמב"ם שם ה"ג). ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו, והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה ואחר ישתה הנזיר יין, על חזה התנופה ועל שוק התרומה כלומר מלבד חזה ושוק הראויין לו מכל השלמים מוסיף על שלמי נזיר הזרוע הזה ולפי שהיו שלמי נזיר בכלל ויצאו מן הכלל לידון בדבר [ה]חדש הוצרך להחזירן לכללן לידון אף בחזה ושוק (שם י"ט—כ' ורש"י). זאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנו לה' על נזרו מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו אשר ידור כן יעשה על תורת נזרו, מנין שאם אמר הריני נזיר על מאה עולות ועל מאה שלמים שישלם כולם ת"ל כפי נדרו אשר ידור כן יעשה מוסף על תורת נזרו, ומנין שאם אמר הריני נזיר חמש נזירות על מנת לגלח על שלש בהמות הללו שלא אמר כלום ת"ל זאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנו לה' על נזרו על כל נזירות ונזירות צריך שלשה בהמות הללו (במדבר ו' כ"א וע"פ ספרי ורש"י).
<h2>דף מט:</h2>
יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם ולא סותר הקודמים ואע"פ שנטמא בהן טומאת שבעה לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא בטומאה שהיא מעצמו של מת ואח"כ מביא קרבנות טומאה ויגלח תגלחת טומאה ויפלו כל הימים הראשונים (רמב"ם נזירות פ"ז ה"א). שנינו בפרק כהן גדול במסכת נזיר (מ"ט ב') ואלו טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהם, על הנפל ואפילו לא נתקשרו איבריו בגידים, ועל כזית מבשר המת, ועל כזית נצל, ועל עצמות שהם רוב מנין העצמות אע"פ שאין בהן רובע הקב, או רוב בנינו, שהן שתי שוקיים וירך אחד (בכורות מ"ה א'), ועל חצי קב עצמות ואפילו שאין בהן לא רוב בנינו ולא רוב מנינו, וכל העצמות יהיו משל מת אחד ולא משני מתים, ועל השדרה הבאה מן המת, ועל הגולגולת של מת אחד, ועל אבר מן המת הבא ממת אחד, ועל אבר מן החי מן אדם אחד שיש עליהם בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי, ועל חצי לוג דם הבא ממת אחד, ועל מלא חפנים רקב מן המת איזהו נצל זה בשר המת שנימוח ונעשה לחה סרוחה, ואין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום בארון של שיש ויהיה כולו שלם, חסר ממנו אבר או שנקבר בכסותו או בארון של עץ או של מתכת אין לו רקב, ולא אמרו רקב אלא למת בלבד להוציא הרוג שהוא חסר דמו כדאיתא בהמפלת במסכת נדה (כ"ז ב' ורש"י), קברו שני מתים כאחד או שגזזו שערו או צפרניו וקברום עמו או אשה מעוברת שמתה ונקברה ועוברה במעיה אין הרקב שלהם מטמא, וכן אם טחן המת עד שנעשה רקב אינו מטמא עד שירקב מאליו (ע"פ רמב"ם שם הל' ב'—ד') כדמסקינן בפרק כהן גדול (נ"א ב'). כל אלו טמאות שמנינו אם נגע נזיר באחת מהן או נשאה או האהיל הנזיר עליה או האהילה הטומאה עליו או היה הנזיר ואחת מטומאות אלו באהל הרי זה מגלח תגלחת טומאה ומביא קרבן טומאה וסותר הכל, חוץ מן הרקב שאינו נטמא במגע שאי אפשר שיגע בכולו שהרי אינו גוף אחד, אבל אם נשאו או נטמא באהלו מגלח, וכן הנזיר שנגע בעצם המת אפילו עצם כשעורה או נשאו הרי זה מגלח עליו ומביא קרבן טומאה וסותר את הקודמין ואין עצם אחד מטמא באהל, אבל אם נטמא בגוש ארץ העמים או בשדה שנחרש בה קבר בתוכה או שנטמא באהל רובע עצמות שאין בהם לא רוב בנין ולא רוב מנין או שנטמא ברביעית דם מן המת שהוא מטמא במגע ובמשא ובאהל או שנטמא בגולל ודופק או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליהם בשר כראוי הרי זה אינו סותר, אע"פ שבכל אלו הוא טמא טומאת שבעה ומזה בשלישי ובשביעי אינו מגלח תגלחת טומאה ולא מביא קרבנות ולא סותר את הקודמין, אבל כל ימי הטומאה אין עולין לו למנין נזירותו (ע"פ רמב"ם שם הל' ה'—ז' ע"ש) כדפסקינן בפרק כהן גדול (נ"ו ב').
